סנו מפעלי ברונוס בע"מ נ' עירית הוד השרון

החלטה

1. השאלה שבמחלוקת: האם לצורך חיוב בהיטל ביוב חייבת להתקיים "זיקת שירות" לנכס שבו מדובר, או שדי בפוטנציאל-התחברות למערכת הביוב, גם כשמדובר בנכס שלא ייעשה בו שימוש בביוב.

2. הערר נסב על חיובה של העוררת בהיטל ביוב עם בקשת היתר בנייה להקמת סככות בתחום מפעלה, שנועדו לקירוי והצללה של מיכלים שבהם מאוחסנים חומרי גלם לייצור מוצריה של העוררת.

על פי הסכמת ב"כ הצדדים, נכריע תחילה בסוגייה שצויינה לעיל, שלגביה הגישו טיעונים בכתב.

3.העוררת טוענת כי מדובר בסככות שמשמשות לאיחסון בלבד, ואשר לא ייעשה בהן כל שימוש בביוב. בשל כך, לטענתה, אין מתקיימת "זיקת שירות", אשר לשיטתה מהווה תנאי מוקדם והכרחי לחיוב בהיטל ביוב.

מנגד טוענת המשיבה כי כשהחיוב הושת בגין בנייה בנכס, וכאשר העירייה התקינה מערכת ביוב, שהנכס יכול להתחבר אליה - אזי יש לחייב את בעל הנכס בהיטל ביוב, ללא קשר לאופן השימוש במבנה.

4.בסעיפים 16 ו- 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 (להלן: חוק הביוב) מוסדרת השתת היטל ביוב לגבי נכס, שהביוב "ישמש אותו".

העוררת טוענת כי יש לפרש את הדיבור "ישמש", כ- ישמש בפועל, ולא רק בפוטנציה, ועל כן, כאשר ברור שאותו נכס לא ישתמש בביוב, אין לחייב בגינו בהיטל ביוב.

לא כך פורש הדיבור "ישמש" בפסיקה; החל מפסה"ד בעניין חברת החשמל לישראל בע"מ נ. המועצה המקומית נשר (ע"א 263/78, פ"ד ל"ג (1), 761; להלן: עניין נשר), שב"כ העוררת מסתמך עליו, והמשך בפסיקה מאוחרת יותר.

בעניין נשר נסבה המחלוקת, בקטע שנוגע לענייננו, סביב טענת הנישומה כי צורכי הביוב שלה באים על סיפוקם באמצעות ביוב פרטי (בור ספיגה), באופן שאין לה צורך להשתמש במערכת הביוב העירונית, ובהעדר שימוש "בפועל" על ידה, אין לחייבה בהיטל ביוב.

ב"כ העוררת מסתמכים על דבריו של כב' השופט ח. כהן, בסעיף 5 של פסק הדין, כי ביהמ"ש המחוזי העמיד את הדין על מכונו, בקובעו שרק בעל נכס, שהביוב ישמש אותו בפועל ממש, חייב בהיטל. אך מה התוכן שיצק ביהמ"ש העליון ל: "ישמש אותו בפועל ממש"? התשובה על כך מצוייה בסעיף 7 של פסק הדין, שם דחה כב' השופט כהן את עמדת הנישומה, כי אם די לה בבור הסופג שבשטחה, ואין בכוונתה להשתמש במערכת הביוב העירונית - אזי פטורה היא מהיטל הביוב. כב' השופט כהן פסק כי די באפשרות להתחבר למערכת הביוב הציבורית, בצירוף עצם סמכותו של ראש הרשות המקומית להורות לבעל נכס להתחבר אליה, על מנת לחייבו בהיטל הביוב: "אך בין אם חיבור אשר כזה ייעשה ובין אם לאו, חל עליו ההיטל מכוח היותו בעל הנכס" (שם, בעמ' 761). ב"כ העוררת מציינים כי הנישומה בעניין נשר חוייבה בהיטל הביוב, לאחר שהסתבר כי בנכס יש חדר שירותים ומקלט עם מתקני תברואה, היינו - שימוש בפועל בביוב; אך לא זו ההלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון, אלא: כי די בפוטניצאל-התחברות למערכת הביוב הציבורית כדי לחייב בהיטל הביוב.

ב-ע"א 380/86 נעים נ. עיריית תל-אביב-יפו (פ"ד מ"ג (4), 156) דרשו המערערים לפטור אותם מהיטל הביוב שחוייבו בו, כיוון שביקשו את סיועה של העירייה בטיפול בבור הספיגה שבנכסם, ונדחו, ואז השקיעו סכום נכבד בטיפול בבור הספיגה, אך זמן קצר לאחר מכן התקינה העירייה רשת ביוב באזור הנכס וחייבה אותם בהיטל ביוב. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור, על בסיס ההלכה בעניין נשר, וחזר ופסק: "משמע, שרשת הביוב "משמשת את בעל הנכס", כל אימת שיש באפשרותו להתחבר אליו" (שם, בעמ' 159; בעניין טרונייתם של המערערים על הנזק שנגרם להם, בשל חיובם בהיטל הביוב, נוסף על ההשקעה שהשקיעו בבור הסופג, אמר ביהמ"ש כי בגין כך יוכלו להגיש כנגד העירייה תביעה אזרחית).

באופן דומה פסק ביהמ"ש העליון גם ב-רע"א 4451/06 גרמבק נ. עיריית הרצליה.

ב"כ העוררים מסתמכים עוד על פסק דינה של כב' השופטת צור ב-עמ"נ 240/04 מועצה אזורית מטה יהודה נ. בניטה ואח'. אך גם פסק דין זה הולך בעקבות קודמיו ואינו תומך בטיעונם של העוררים. המחלוקת העיקרית בעניין בניטה נסבה על השאלה האם העוררים - רוכשי קרקע בהרחבה במושב שורש - הם הנישומים הנכונים בהיטל הביוב, או שהיה על הרשות המקומית לחייב את הבעלים הקודמים של הקרקע: מינהל מקרקעי ישראל (או חברת הפיתוח). על מנת להכריע במחלוקת זו היה צורך להידרש גם לשאלה: "מהי מידת זיקת ההנאה המצדיקה הטלת החיוב בהיטל על בעל נכס. האם די בפוטנציאל חיבור של הנכס למערכת הביוב, כדי ליצור זיקת הנאה המגבשת חיוב בהיטל, או שמא נדרש חיבור ממשי של הנכס למערכת הביוב כדי ליצור את החיוב" (כך הוצגה השאלה על ידי כב' השופטת צור, בסעיף 30 של פסק הדין).

והתשובה - "פרשנות ראוייה ותכליתית של החוק מביאה למסקנה כי די בפוטנציאל של חיבור הנכס למערכת הביוב, על מנת לגבש את ההצדקה בחיוב בהיטל."

כב' השופטת צור מציינת כי אין אמנם בחוק הביוב תשובה ברורה לשאלה: מה ייחשב לפוטנציאל -חיבור, אך נראה כי על פי תכלית החוק, המבחן הנכון הוא "פוטנציאל ההנאה ממערכת הביוב שהותקנה". לשיטתה, פוטנציאל-הנאה כזה נוצר "עם תחילת בנייתם של מבנים על המקרקעין, ולא לפני שברור שאמנם ייבנו מבנים על המקרקעין". כשמדובר בבניית מבנים על המקרקעין, נוצר אותו פוטנציאל-הנאה שנדרש לחיוב בהיטל הביוב. כב' השופטת צור סבורה כי "פרשנות זו עולה בקנה אחד עם לשון הביטוי "שהביוב ישמש אותו"" (בסעיף 31 של פסק הדין; ההדגשות במקור).

כאשר מחוייב בהיטל מי שהוא בעל הקרקע בעת ההליכים לבניית מבנים עליה, אזי הוא הנישום הנכון, כי מתקיים כבר אותו פוטנציאל-הנאה, או פוטנציאל-התחברות למערכת הביוב, שמקים את "זיקת ההנאה" או "זיקת השירות", כלשון העוררים דנן, שנדרשת כבסיס לחיוב בהיטל הביוב. על פי הלכת בניטה די, איפוא, בבקשת היתר לבנייה על המקרקעין, כדי שתתקיים אותה "זיקת הנאה" מרשת הביוב, שמצדיקה את החיוב בהיטל הביוב (נעיר כי פסק דין זה ניתן לגבי מחלוקת בשאלה: האם הנישום הנכון הוא מי שהיה בעל המקרקעין לפי תחילת הליכי הבנייה, או מי שרכש אותם ומבקש לבנות עליהם. נראה, עם כל הכבוד, כי אין בכך כדי לקבוע מסמרות לגבי חיוב בהיטל ביוב בגין מרכיב הקרקע בלבד, טרם תחילת הליכי בנייה, כאשר חוק העזר הרלבנטי מאפשר זאת, וכאשר התרחש "אירוע מס" שמקים סמכות כדין לגבות את היטל הביוב).

כך או כך, ההסתמכות על פסק-דין בניטה אינה מועילה לעוררת דנן, כיוון שבפסק דין זה הושם הדגש על כך, שפוטנציאל- ההנאה שנדרש לצורך החיוב בהיטל נוצר כשמתוכננת בנייה במקרקעין; ובמקרה דנן אין מחלוקת כי ההיטל הושת לרגל בנייה של סככות בשטח מפעלה של העוררת, היינו - לא על קרקע פנוייה אלא בגין בנייה. בחוק העזר הרלבנטי (חוק עזר להוד השרון (ביוב), התשכ"ו - 1965) אין הבחנה, לצורך היטל הביוב, בין שימושים שונים במבנים שמתבקש לגביהם היתר בנייה. על כן, השימוש המיועד במבנים, כסככות אחסון, אשר לטענת העוררת אינן עתידות לצרוך ביוב - אין בו, כשלעצמו, כדי לפטור מהיטל הביוב.

ב"כ העוררת הסתמכו עוד על בר"ם 5751/08 מ.א. מטה אשר נ. סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ, אך ב"כ המשיבה צודק בתשובתו, כי הפסיקה באותו מקרה אינה רלבנטית לענייננו: מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בחיפה ב-עמ"נ 204/08 סאיקלון מוצרי תעופה בע"מ ואח' נ. מ.א. מטה אשר. שם טענו העוררות כי מערכת הביוב שמשרתת אותן, באזור שנקרא "בר-לב", אינה קשורה בדרך כלשהי למערכת הביוב הציבורית של המועצה האזורית המשיבה, וכן - לא נבנתה ולא מומנה על ידה. מכאן טענתן כי המועצה האזורית המשיבה לא היתה רשאית לחייב אותן בהיטל ביוב בגין מערכת הביוב בתחומה, כאשר נכסי העוררות מחוברים למערכת ביוב אחרת, מנותקת מזו של המועצה האזורית המשיבה ונעדרת כל זיקה אליה.

על כך נסבו דבריה של כב' השופטת בר זיו, כי חייבת להיות זיקה בין השימוש במערכת הביוב לבין החיוב בהיטל בגינה, ומטעם זה החזירה את התיק לועדת הערר, על מנת שתבחן את השאלה העובדתית: היש קשר בין מערכת הביוב שבתחום המועצה האזורית המשיבה לבין מערכת הביוב באזור "בר לב", שמשרתת את נכסי העוררות, שכן "בהעדר זיקה שכזו - דין החיוב להתבטל" (בסעיף 16 של פסק הדין). בקשת רשות הערעור של המועצה האזורית מטה אשר, לביהמ"ש העליון, נדחתה מהטעם כי המחלוקת נסבה על עצם האירוע שמקים את החבות בהיטל הביוב, ואין מקום לאפשר ערעור על החלטתו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים, שהחזיר את התיק לועדת הערר על מנת לברר את המחלוקת העובדתית שבבסיס הערר.